שעה שמונה בערב, רחוב טורקיז 43, שכונת אבני חן. אור הזרקורים נדלק, והדשא הסינתטי מתעורר לחיים. שחקנים עולים אל המגרש, מתחממים, מחליפים חיוכים. כדור ראשון נבעט – והערב נפתח. לא מדובר במשחק ליגה, לא באירוע עירוני רשמי, אלא באחד מאירועי הפנאי המשמעותיים בעיר: משחקי הקט-רגל של תושבי חריש.
במשך השבוע כולו, ובמיוחד בשעות הערב, הופך המגרש הסינתטי ללב הפועם של קהילת גברים מגובשת. ארבע קבוצות קבועות, עשרות שחקנים, שעות קבועות, הרגלים ברורים, ובעיקר מסגרת שהיא הרבה מעבר לספורט. זהו המקום שבו פורקים את הלחץ של היום, שומרים על כושר, ובונים חברויות שממשיכות הרבה אחרי השריקה. בעידן שבו חיי הקהילה מתנהלים ברובם מאחורי מסכים, המגרש הזה מצליח לעשות את הבלתי ייאמן: להוציא אנשים מהבית ולחבר אותם זה לזה, פנים אל פנים, דרך הכדורגל.
מגרש הדשא הסינתטי ברחוב טורקיז, היחיד בעיר, הפך מזמן ללב הפועם של סצנה גברית תוססת עם הרבה אהבה למשחק. מה שהתחיל כיוזמה שכונתית הפך לבית שני לגברים בעיר. בכל שבוע, בשעות קבועות, הם מתייצבים – עם נעלי פקקים, בקבוק מים, ורצון לנצח.
הכדורגל מגשר על פערים
דור אפלשטיין, מנהל קבוצת "בועטים בצוותא", מספר כי הקבוצה הוקמה בשנת 2021, מתוך רצון לאחד בין הגברים בשכונה החדשה. "העיר הייתה בתנופה, אבל עדיין חסרה הייתה תחושת קהילה אמיתית. הכדורגל עשה את זה, הוא גישר על פערים והפך זרים לחברים. זו הדרך הכי טבעית לבנות קשרים אמיתיים בין גברים, בלי מילים מיותרות".
מאיר חרזי, מנהל קבוצת "מלובלין", מציין כי קבוצתו פועלת כבר מ-2019, ודור גרמזי, שמוביל את "חמישי בסינתטי", מעריך שהכול התחיל סביב שנת 2020.
אוריאל שוורץ, מקים קבוצת "יודעים ת'משחק", בחר להקים קבוצה אלטרנטיבית עם דגש על אווירה רגועה, נטולת צעקות וקללות, "פשוט ליהנות מכדורגל טוב, בלי לחץ, בלי דרמות, רק שקט וכדור ברגל".
עמית שמואל, אחד ממנהלי "בועטים בצוותא", מציין בחיוך: "אין לי מושג מתי זה התחיל, אני הגעתי כשזה כבר רץ, ונשארתי בגלל האנשים".
קובי בן חמו, חבר נוסף בהנהגת הקבוצה, משתף: "התחלנו כקבוצה סגורה בשכונת בצוותא לפני שלוש שנים וחצי, בעיקר כדי להכיר אחד את השני תוך כדי שהכדורגל יוצר את החיבור בין כולם ומגבש אותנו גם מעבר למגרש".
מאות שחקנים, חלקם מתחלפים
"בועטים בצוותא" כוללת כ-130 חברים בקבוצה הווירטואלית, מתוכם כ-50 פעילים קבועים לפי אפלשטיין, או כ-30 פעילים וכ-15 שמגיעים מדי פעם, לפי שמואל. "יש תמיד כ־50 שחקנים פעילים, אבל יש גם הרבה שמתעניינים מהצד. אולי נפתח קבוצה נוספת בהמשך", מדייק בן חמו.
גם יתר הקבוצות מונות בין 30 ל-40 שחקנים. חלקן פתוחות למצטרפים חדשים, אחרות סגורות או מתעדכנות מדי פעם עם שחקנים חדשים שמחליפים את הלא-פעילים.
ההצטרפות פשוטה: מדברים עם אחד המנהלים – ומצטרפים. אין סלקציה, לא לפי כישרון ולא לפי גיל. "לא ממיינים רמות, כולם מוזמנים לשחק", מדגיש גרמזי. שמואל מוסיף: "חבר מביא מישהו למשחק, ואם הוא סבבה ולא פאוליסט הוא נכנס לקבוצה. לא מדובר רק ברמה הטכנית, אלא גם באנרגיה שהוא מביא איתו".
עם זאת, אוריאל שוורץ מציין כי קבוצתו סגורה כיום, ויש מי שבוחרים לשמר גרעין קבוע שמרגיש כמו משפחה. בן חמו מחדד: "מי שרוצה להצטרף פשוט צריך להגיע למגרש, להוכיח שהוא שחקן קבוצתי – ומשם זה קורה טבעי".
ימים קבועים, חוקים קבועים
כל קבוצה שמרה לעצמה את הזכות לשבץ את עצמה ביום קבוע במגרש העירוני. "חמישי בסינתטי" כשמו כן הוא בכל יום חמישי. "בועטים בצוותא" נפגשים בימי רביעי בערב: בשעה 20:15 חימום, וב-20:30 שריקת פתיחה. "מלובלין" מתייצבים במוצאי שבת, ו"יודעים ת'משחק" עולים לדשא בימי שלישי.
כדי לשמור על הסדר – ולפעמים גם על הברכיים – יש חוקים. לא מדובר בליגת העל, אבל כל קבוצה הגדירה לעצמה קווים ברורים. מגרמזי ששומר על רצף הגעה ו"מעניש" מבריזנים, דרך אפלשטיין, שמואל ובן חמו שמגדירים מבנה משחק ברור: שלוש קבוצות של חמישה שחקנים, משחק של שמונה דקות או שני שערים, הארכה ופנדלים במקרה הצורך. "יש רשימה של חוקים ברורים שאנחנו שולחים בתדירות גבוהה בקבוצת הוואטסאפ – וכל שחקן שמגיע חייב לעבור עליה לפני הגעתו", מדגיש בן חמו.
גם חרזי מציין: "כולם הסכימו על החוקים מראש, וזה חלק מהכבוד ההדדי שלנו אחד כלפי השני". רק קבוצתו של שוורץ מתנהלת בלי חוקים רשמיים – מתוך כוונה לשמור על אווירה משוחררת ככל האפשר.
"אצלנו זה ליגת האלופות"
על אף שמדובר בפעילות חובבנית, יש לא מעט רגעים שחקוקים בזיכרון. "כשהשחקן הכי לא צפוי שולח פצצה לחיבורים, כל המגרש עף", מספר גרמזי. אפלשטיין מדגיש את הפן האנושי: "ההישג הכי גדול זה לראות שחקן שמגיע כשהוא בקושי זז, ואחרי כמה שבועות פתאום רץ כמו ילד. אתה מבין שזה לא רק כדורגל, זה ריפוי לנפש". שמואל מוסיף: "אנחנו לא צריכים טורנירים, כל יום רביעי אצלנו זה ליגת האלופות! כל משחק הוא חגיגה בפני עצמה".
חרזי: "זה קודם כול לשמור על כושר ולהתאוורר מהשגרה. עבורי זו שעה בשבוע שאני מחכה לה כל השבוע. לשים טלפון בצד, ולחיות באמת". בן חמו: "תמיד יש רגעים מצחיקים, אבל כל פעם שמישהו בולם כדור מטורף או מבקיע גול לא צפוי – זה רגע שלא שוכחים. גם אם זה קטן, הוא נשאר איתך".
יש לציין כי אף לא אחת מהקבוצות משתתפת בטורנירים חיצוניים בקביעות, אבל יש מי שמארגן פה ושם טורנירים פנימיים שנותנים תחושת אתגר ותחרות בריאה.
הקשיים: גשם, מילואים ודשא בלוי
הפעילות אומנם חיובית ומחברת, אך לא חפה מבעיות וקשיים שמעסיקים את השחקנים. מזג אוויר חורפי שולח את השחקנים הביתה, המלחמה גרמה להיעדרות של שחקנים רבים שגויסו למילואים, ובעיה שחוזרת אצל כל המרואיינים: מצב המגרש. לטענתם הדשא בלוי, התחזוקה ירודה, ולעיתים מסוכנת.
"הייתי דואג שיהיה נעול כמו פעם כדי שלא יהרסו אותו", אומר גרמזי. אפלשטיין מוסיף: "הדשא במצב שדורש שדרוג דחוף, ואולי גם גג יפתור את בעיית החורף, כדי שלא נצטרך לוותר על המשחקים בתקופות גשומות". חרזי ושוורץ מצטרפים: "המגרש חייב תחזוקה יסודית ואפילו לבנות מגרש נוסף, מקורה, כי יש ביקוש ויש קהילה שזקוקה לזה".
שמואל טוען ש"כבר שנה לא תוקנו פה דברים כמו שצריך. והכי חמור, כלבים עושים צרכים במגרש. צריך פיקוח רציני ותחושת אחריות מצד כולם, גם שחקנים וגם תושבים אחרים".
ובן חמו מסכם: "אנחנו קבוצה מאורגנת היטב, אבל התחזוקה במגרש לא מספיקה. העירייה ניסתה לעזור, אך צריך הרבה יותר. זה צריך להיות מגרש עירוני ראוי, וזה לא שם עדיין".
לא רק משחק – קהילה של ממש
כששאלנו את השחקנים על התרומה לקהילה, הרגשנו שהגענו ללב העניין. אפלשטיין: "חריש מאוכלסת באנשים שהגיעו מכל הארץ, כאן הם נפגשים. נוצרות חברויות, חיבורים בין שכנים. זה לא מובן מאליו, במיוחד בעיר צעירה ומתפתחת כמו חריש, שבה כל יוזמה כזו בונה שכבה חדשה של קהילתיות". גרמזי מוסיף: "ילדים ובני נוער רואים את זה, מצטרפים, וזה מושך אותם מהרחובות לפעילות חיובית. זה חינוך דרך דוגמה אישית".
חרזי רואה בזה שליחות פשוטה – לאפשר לכל מי שאוהב ספורט ליהנות מכדורגל איכותי בלי לחץ. שמואל מדגיש: "יש פה קשרים בין-אישיים אמיתיים, אנחנו רצים ביחד כבר שלוש שנים, ותמיד כיף לפגוש מישהו מהקבוצה בעיר ולדעת שהוא חלק ממשהו שהוא מעבר למשחק עצמו". בן חמו מציין ש"אני בטוח שמעבר לכדורגל נוצרות חברויות ומפגשים חברתיים שעושים טוב בשעות הפנאי – זה מחבר בין אנשים ויוצר אחדות אמיתית בעיר".
ומה אומרות הנשים
במפתיע – אין תלונות. להפך. בן חמו מציין בחיוך: "אשתי יודעת שיום רביעי חשוב לי מאוד, אז היא לוקחת על עצמה קצת יותר, אם זה במטלות הבית או בטיפול בילד, ואני ממש מעריך את זה". דור אפלשטיין מספר ש"המשפחה רואה שזה עושה לי טוב ומפרגנת, כי הן מבינות שזה המקום שבו אני טוען מצברים". חרזי מחייך: "אשתי מאושרת כשאני חוזר מאושר, והיא גם יודעת שזה חוסך לה שיחות נפש באמצע השבוע". גרמזי מחדד: "אצלנו זה ברייק קבוע. יודעים שזה הערב שלי, וזה מקובל בבית. זה שומר על שפיות".
איך מצטרפים?
למי שרוצה להצטרף – לא חסרות אפשרויות. חלק מהקבוצות סגורות זמנית, אבל אחרות תמיד מחפשות חובבי כדורגל. "לא משנה הרמה, תבואו לשחק", מזמין גרמזי. חרזי מחזק: "אם אתה אוהב כדורגל, דבר איתנו, זה המקום בשבילך". שמואל לעומת זאת מבהיר: "אנחנו נשארים קטנים ואיכותיים, זה הסוד שלנו. וזה מה ששומר על הקסם".
ובן חמו מסכם בפשטות: "גם אם אתם לא בטוחים בעצמכם – תתחילו. תבואו. תגלו שאתם יכולים לשחק ולהתחבר עם כולם. זה מעבר לספורט – זו תופעה חברתית שמחברת בין אנשים".
להצטרפות לקבוצת העדכונים של חריש היום:
https://chat.whatsapp.com/DPQVOnMSgpVG4A4cSOEUKB