הצגה חדשה בשם "תסתכלו לי בפנים", שנוצרה על ידי תלמידי כיתות שחף ונץ (ד'-ה') בבית הספר היסודי אתגרי העתיד בחריש, עלתה אמש (רביעי) לפני קהל ההורים באולם התרבות ברחוב שוהם. מדובר במופע השישי והאחרון לשבוע זה, לאחר שבמהלך היומיים שקדמו לו הוצגה היצירה לפני כ-1,200 תלמידים בבתי הספר נעימת הלב, תיכון אתגרי העתיד ותלמי רון בחריש.
החניכים עבדו על הטקסט ועל ההמחזה כמעט שנה. על הבמה, תחת תאורה דרמטית ובתפאורה מינימליסטית, ניגשו הילדים אל הסיפור בעוצמה שקטה: עם מבטים רציניים, שיח מדויק ורגעים שבהם ניכרת תחושת הבדידות והכאב שמייצרת תופעת החרם. גם בתמונות מההצגה ניכרת הדינמיקה של קולות צעירים שמנסים להבין מה המקום שלהם, מי בפנים ומי בחוץ.
יוצרי ההצגה מספרים כי היצירה נולדה מתוך תהליך חינוכי ורגיש, שבמרכזו עיסוק בסדקים הקטנים שמתפתחים בתוך כיתות: רמזים של כוח, של השתקה ושל "מי עם מי". במהלך שיעור טכנולוגיה רגיל נפתח מרחב לחקירה אישית וקבוצתית, שבו התלמידים כתבו טקסטים מחוויותיהם, למדו על אמפתיה, בחירה חופשית והאחריות שכל אחד נושא במרקם החברתי של הכיתה.
את המחזה כתב רותם בר ישראל, ואת הבימוי הובילה בת חן ישראלי – ממייסדות עמותת אומני חריש. בעמותה הדגישו כי מדובר בדוגמה בולטת לקידום יצירה מקומית בעיר, שמקבלת השראה ישירה מהחיים עצמם.
בבית הספר היסודי אתגרי בעתיד שיבחו את התלמידים-שחקנים וציינו כי הצליחו "להחזיק את הטקסט בצורה שלא הותירה אף עין יבשה ונגעה בכל לב. בלעדי כולכם זה לא היה קורה".
סגנית וממלאת מקום ראש העיר ומחזיקת תיק החינוך, רויטל גונן, שצפתה בהצגת הבכורה, התייחסה למשפט שנאמר על הבמה: "צריך שמישהו יהיה בחוץ… אחרת איך יודעים מי בפנים". לדבריה, ההצגה נגעה בלב המציאות החברתית של ילדים בעידן טכנולוגי, ונולדה מתוך יוזמה שמביאה לקדמת הבמה נושאים שבאמת מעסיקים אותם. גונן שיבחה את עבודת הצוות ואת המרחב המאפשר שנוצר בבית הספר, "שהוליד יוזמה מבורכת והצגה אותנטית ומהנה במיוחד".
מציאות כואבת שמלווה ילדים ונוער מדי יום
בעשור האחרון תופעת החרם בישראל הפכה לאחד הנושאים המדוברים והרגישים ביותר במערכת החינוך. מקרים רבים נחשפים כיום ברשתות החברתיות, בתקשורת ובמחקרים ארציים, ולעיתים כוללים פגיעה נפשית קשה בילדים ונוער.
על פי נתוני משרד החינוך וסקרים ארציים, אחוז ניכר מהתלמידים בישראל מדווח כי חווה הדרה, נידוי או חרם בשלב כלשהו. המעבר לעידן הדיגיטלי החריף את התופעה: קבוצות וואטסאפ כיתתיות ורשתות חברתיות מאפשרות לחרם להמשיך גם מחוץ לשעות הלימודים, ולעיתים בעוצמה קשה יותר.
במקרים נדירים וקיצוניים דווחו מקרים שבהם נפגעים הגיעו למצבי מצוקה נפשית חריפים, כולל ניסיונות אובדניים. מקרים אלו עוררו הד ציבורי נרחב והגבירו את הקריאה להעמקת המענים הרגשיים והחברתיים במערכת החינוך.
יצירתם של תלמידי חריש מבטאת את המגמה ההולכת ומתעצמת של שילוב אומנות בתהליכים חינוכיים, כמסגרת המאפשרת לתלמידים לעבד רגשות, לתת קול לכאב ולייצר מרחב של שינוי.
