השבוע הזה היה לי כבד וקשה.
מאז ששמעתי על האסון במעון בירושלים, שבו נפטרו שני תינוקות קטנים, ליה גולובנציץ ואהרן כץ ז"ל, אני לא מפסיקה לחשוב על ההורים שלהם, על הרגע שבו הם יצאו בבוקר והשאירו את הילדים, ועל האחריות שיש לנו כשאנחנו לוקחות לידיים שלנו תינוקות של אחרים.
אני כותבת את הדברים לא ממקום של ביקורת ולא כדי ללמד אף אחד מה נכון או לא נכון. אני כותבת כאימא וכמנהלת מעון, שמכירה מקרוב את היום יום של המסגרות לגיל הרך, את הלחצים, הקשיים, וגם את הסיכונים.
כל בוקר אני רואה הורים שמגיעים, נותנים נשיקה מהירה, מחזיקים רגע את היד הקטנה ואז ממהרים לעבודה. בתוך הרגע הקצר הזה יש אמון מאוד גדול. אתם משאירים אצלנו את הדבר הכי יקר לכם בעולם, וממשיכים הלאה ליום שלכם, מתוך ידיעה שמישהו שומר.
בתוך המציאות של היום, עם יוקר מחיה, מחסור במסגרות וזמינות נמוכה, אני מרגישה שלפעמים אנחנו כהורים נאלצים להתפשר. ואז לא תמיד שואלים את כל השאלות שצריך לשאול. אחת השאלות הכי בסיסיות היא אם למקום יש רישיון והיתר הפעלה.
הרבה הורים מחפשים מעון קטן, ביתי, כזה שמרגיש חמים ומשפחתי. זה מובן לגמרי. גם אני הייתי רוצה לדעת שהילד שלי עטוף באהבה. אבל לפעמים התחושה הזו מטשטשת דברים אחרים שחשוב לבדוק. במקומות שפועלים בלי רישיון ובלי היתר הפעלה, אין באמת גורם חיצוני שמפקח על התנאים, על הצוות, ועל מה שקורה לאורך היום.
כדי להפעיל מעון עם רישיון, נדרשים לעמוד בהרבה דרישות. זה לא פשוט וזה גם לא זול. צריך להוכיח שכל אנשי הצוות עברו בדיקות מתאימות, צריך הכשרות בעזרה ראשונה, אישורים של קצין בטיחות ושל כיבוי והצלה, וצריך לעמוד בסטנדרטים שלא תמיד נוחים, אבל יש להם סיבה.
במקומות שאין בהם רישיון, הרבה דברים נשארים תלויים באופי של מי שמנהל את המקום וביכולת האישית שלו להתמודד עם עומס. לפעמים זה עובד, עד שיום אחד זה כבר לא.
הסיכון במעון ללא היתר הפעלה הוא לא רק בדברים הברורים כמו בטיחות פיזית. יש גם דברים שפחות רואים. כשאין פיקוח, אין תמיד מגבלה ברורה על מספר הילדים, ואין ליווי מקצועי קבוע לצוות. מה שמתחיל כקבוצה קטנה יכול להפוך לעומס גדול, כזה שמקשה על השגחה אמיתית לאורך היום.
חינוך בגיל הרך הוא לא רק לשמור שהילד יהיה במקום בטוח. זה גם לדעת לזהות מצוקה, להבין שלבי התפתחות, ולתת מענה שמתאים לגיל ולילד עצמו. במעון מורשה יש הדרכה וליווי, ויש גם כתובת כשמשהו לא תקין.
אני יודעת כמה קשה למצוא מסגרת, וכמה כל שקל מורגש. אני לא מתעלמת מהמציאות הזו. אבל כשמדובר בילדים שלנו, חשוב לעצור ולבדוק. לבקש לראות רישיון, לשאול שאלות, להבין מי הצוות ואיך המקום מתנהל. זה לא נעים לפעמים, אבל זה חלק מהאחריות שלנו כהורים.
גם עבורנו, מנהלות שבוחרות לעבוד תחת פיקוח ולעמוד בדרישות, השאלות האלו חשובות. הן מזכירות למה בחרנו בדרך הזו מלכתחילה, ולמה האחריות על הילדים היא לא משהו שאפשר להקל בו ראש, גם בימים עייפים וגם כשקשה. כי חינוך הוא שליחות.
הכותבת היא המנהלת והבעלים של גן "צומחים יחד" בחריש
